כשאנחנו נכנסות לתהליך החלמה ממצב אוטואימוני או דלקתי מתמשך דלקת מפרקים, כאבים מפושטים, דלקת רקמות חיבור, עומס דלקתי כרוני או חוסר איזון הורמונלי שנבנה לאורך שנים – כמעט תמיד נשאל:
"אם אני עושה הכול נכון, למה זה לא נגמר?"
ולפעמים, השאלה היותר מבהילה היא:
למה דווקא עכשיו יש גם החמרה?
מהזווית הפונקציונלית אינטגרטיבית, שתי השאלות האלו מחוברות לאותה תנועה ביולוגית.
דלקת כרונית לא נוצרה ביום אחד, ולכן היא גם לא נרפאת ביום אחד.
זו לא תקלה נקודתית אלא תהליך שנבנה לאורך שנים של סטרס מתמשך, חוסר איזון הורמונלי, עומס חיסוני, פגיעה בעיכול ובריריות, חסרים תזונתיים ומצב הישרדותי ממושך של מערכת העצבים והמערכת ההורמונלית.
הגוף פיצה.
הוא הפעיל מנגנוני חירום, גייס משאבים, העלה הורמונים מדכאי דלקת והחזיק תפקוד לאורך זמן – עד שהיכולת הפיזיולוגית לפצות נשחקה.
בשלב הזה הדלקת הפכה לגלויה.
לכן גם ריפוי אמיתי הוא תהליך של שנים, לא של שבועות.
ברוב המקרים של דלקת כרונית מפושטת אנחנו רואות הקלה ראשונית בתוך שבועות עד חודשים – פחות כאב, יותר אנרגיה, שינה טובה יותר, עיכול רגוע יותר.
אחר כך מגיע שלב של תנודות, גלים והעמקה שיכול להימשך חודשים עד שנה וחצי.
בהמשך מתחילה התייצבות מערכתית שנבנית לאורך שנתיים עד שלוש, וריפוי יציב וחוסן פיזיולוגי שמתגבשים לרוב לאורך שלוש עד ארבע שנים ולעיתים יותר.
זה לא אומר שסובלות כל הזמן.
זה אומר שהגוף מתקן מערכות ורקמות בהדרגה, שכבה אחרי שכבה.
השיפור הראשוני הוא אמיתי וחשוב
מבחינה פונקציונלית הוא מייצג בעיקר יציאה ממצב חירום – ולא בהכרח ריפוי עמוק של המנגנונים שיצרו את הדלקת מלכתחילה.
כאן נוצרת לפעמים ציפייה שזה כבר אמור להיות מאחוריי, ודווקא בשלב הזה מתחילות אצל חלק מהנשים החמרות מבלבלות.
החמרה בתוך תהליך החלמה אינה בהכרח החמרה של המחלה. בדלקת כרונית הגוף נשען שנים על מנגנוני פיצוי: רמות קורטיזול גבוהות שמדכאות דלקת, פעילות יתר של האדרנל, ומערכת עצבים דרוכה שמחזיקה תפקוד גם במחיר שחיקה.
כשמתחילות תהליך נכון, מפחיתות עומסים, מאזנות סוכר, משפרות שינה ומפסיקות להילחם בגוף – מנגנוני החירום האלו מתחילים לרדת.
בשלב הזה הכאב שהיה מוחזק מורגש יותר, העייפות שהודחקה עולה, ורגישויות שהוסוו מתגלות.
זו לא עלייה בדלקת עצמה, אלא ירידה בדיכוי הפיזיולוגי שלה.
גם מערכת החיסון עוברת שינוי
במצב כרוני היא לא רק פעילה מדי, אלא גם מבולבלת ולעיתים מדוכאת לסירוגין.
כשמשקמות עיכול, מזינים טוב יותר ומאזנים הורמונים, מערכת החיסון יוצאת מדיכוי ומתחילה לעבור מתגובת יתר בהדרגה לכיוון ויסות.
בשלב הזה יכולה להיות עלייה זמנית בכאבים, תחושת דלקת, עייפות או סימפטומים דמויי שפעת.
זה לא סימן שהמחלה החמירה, אלא שהמערכת החיסונית חוזרת לפעילות דינמית וללמידה מחדש של איזון.
בדלקת כרונית ממושכת הגוף גם לומד לאגור – תוצרי דלקת, פסולת מטבולית, חומרים מעוררי חיסון ולעיתים גם רעלים סביבתיים.
כשמשפרות זרימת דם ותומכות בכבד, במעי ובכליות, תהליכי פינוי וניקוי מתחדשים. העומסים מתחילים לנוע – וזה מורגש בגוף כעייפות עמוקה, כאבים, פריחות או תחושת כבדות.
לא בהכרח כקריסה, אלא כסימן לפעילות מטבולית מוגברת של ניקוי ושיקום.
במצב דלקתי כרוני מערכת העצבים חיה בדריכות מתמדת. לעיתים הכאב מווסת כדי לאפשר תפקוד, ולעיתים תגובות רגשיות מודחקות כדי לשרוד.
כשמתחיל תהליך ריפוי, מערכת העצבים עוברת בהדרגה ממצב הישרדות למצב תיקון ושיקום.
במעבר הזה הכאב יכול לעלות, הרגישות הרגשית מתגברת והגוף מאפשר חוויה תחושתית מלאה יותר.
הדלקת נבנתה שכבה על שכבה, וכך גם הריפוי.
הגוף לא מכבה הכול בבת אחת אלא פותח שכבה אחת בכל פעם.
לעיתים שכבה עמוקה יותר מלווה בסימפטומים חזקים יותר לזמן קצר. זו לא רגרסיה – אלא העמקה של תהליך השיקום.
החמרה כחלק מהתהליך
יש הבדל חשוב בין החמרה שהיא חלק מתהליך נכון לבין החמרה שדורשת בדיקה.
החמרה שמאפיינת תהליך ריפוי מגיעה בגלים, זמנית, ויש אחריה הקלה.
התפקוד הכללי משתפר לאורך זמן, גם אם הדרך אינה חלקה.
החמרה בעייתית היא החמרה רציפה ללא הפוגות, ירידה חדה בתפקוד, שחיקה מתמשכת ותחושת קריסה.
ריפוי מדלקת כרונית ממושכת לא ליניארי או מיידי- אבל כשהוא נעשה נכון, גם ההחמרות הן חלק מתנועה קדימה ולא אחורה.
הגוף לא מתנגד לריפוי. הוא לומד מחדש איך להחלים.
וזמן הוא לא כישלון הוא תנאי לריפוי יציב.
אם דלקת נבנתה לאורך שנים, ריפוי אמיתי יבנה חוסן לאורך זמן, דרך הקשבה, דיוק וסבלנות
